"שתיקת הכבשים הוא מותחן פסיכולוגי שכבש את הקהל כשיצא לאקרנים בשנת 1991. הסרט המותח הזה, בבימויו של ג'ונתן דמי, זכה במהרה לפופולריות עצומה ולשבחי הביקורת, והפך לסרט השלישי בהיסטוריה שזוכה בפרס האוסקר בכל חמש הקטגוריות המרכזיות: שחקן (אנתוני הופקינס), שחקנית (ג'ודי פוסטר), במאי, סרט ותסריט.
עלילת "שתיקת הכבשים" סובבת סביב חניכת ה-FBI קלריס סטרלינג (פוסטר), שמוזמנת על ידי ד"ר חניבעל לקטר הידוע לשמצה (הופקינס) לסייע בחקירתה של רוצח סדרתי המכונה באפלו ביל (טד לוין). קלריס מרגישה לא בנוח לעבוד עם פושע מסוכן כל כך, אבל היא יודעת שהידע של לקטר הוא הדרך היחידה שבה היא יכולה למצוא את הרוצח. בדרך, קלריס מגלה דברים על עברו האפל של לקטר, כולל נטיותיו הקניבליסטיות המבעיתות.
שתיקת הכבשים היא הרבה יותר מדרמת פשע טיפוסית. זוהי חקירה פסיכולוגית של נושאים כגון כוח, שליטה, פחד ומניפולציה. כאשר לקטר עוזר לקלריס בחקירתה את באפלו ביל, היחסים בין השניים מעמיקים. קלריס מאותגרת להתמודד עם נקודות התורפה שלה, בעוד לקטר בוחן את יכולותיה המנטליות ואת חוסנה. דרך האינטראקציות ביניהם, אנו למדים שלקטר אינו רק נבל ערמומי – הוא גם מניפולטור מדופלם המשתמש בידע הנרחב שלו בפסיכולוגיה כדי להשיג שליטה על אחרים.
חלק ממה שהופך את "שתיקת הכבשים" לקלאסיקה מתמשכת הוא ההופעות החזקות של השחקנים הראשיים. הופקינס ראוי לציון בתור חניבעל לקטר המחושב, המגלם את הדמות בדיוק מצמרר וכריזמה. פוסטר מצוינת לא פחות מקלאריס, ומראה לנו גם את כוחה וגם את פגיעותה. יחד, הם מפיחים חיים בקונפליקט הפסיכולוגי העז בין דמויותיהם.
המתח והאווירה מ"שתיקת הכבשים" מעוצבים בקפידה על ידי דמי. הוא יוצר אווירה מטרידה אך שובת לב באמצעות השימוש שלו בתאורה ובמוזיקה. הבימוי שלו גם מופתי, שכן הוא בונה במיומנות מתח ומתח על ידי תיאור מוחן המעוות של הדמויות הראשיות בסרט.
שתיקת הכבשים היא דוגמה מדהימה לקולנוע מותחן פסיכולוגי. הוא מציג בפנינו סיפור מורכב מלא תפניות ותפניות בלתי צפויות, ומשאיר אותנו על קצה המושב שלנו עם הבימוי וההופעות המופתיות שלו. הסרט אמנם אפל ומטריד, אך הוא גם מלא ברגעי אנושיות ותקווה, ובסופו של דבר חושף את נבכי כוחו של הרצון האנושי.
לא יודע מה איתכם, אבל הסרטים האלו קצת מערערים אותי נפשית. אני מעדיף ביללוי קלאסי כמו להזמין הביתה נערות ליווי בתל אביב.